2022 /ברק זילברמן / ללא כותרת
 

רבים מכתביו של הפילוסוף פרידריך ניטשה דנים ומבקרים את הדחף האנושי לגילוי האמת, שמתגלם במחקרם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה. ניטשה טוען כי השאיפה הכפייתית לחיפוש אחר האמת מלווה את הפילוסופיה המערבית מאז ומתמיד. הוא מדגיש כי הפילוסופים המחפשים אמת, ובפרט המטפיזיקאים, מבזבזים את זמנם בשאלה זו. בזבוז מכיוון שתשובה אליה אין בנמצא. בספרו לגניאולוגיה של המוסר, ניטשה מונה את טעויותיהם של המטאפיזיקאים, שראו בעולם החושים דבר משתנה ומתעתע ולכן חיפשו את האמת באמצעות דקדוקי המדע. ביקורתו של ניטשה כלפי הוגים אלו (לדוגמא כלפי עמנואל קאנט) נשענת על הפרדוקס הטמון בחקר שאלות פילוסופיות באמצעים לוגיים, דבר שנתפש בעיניו כסר טעם ואף פסול. הוא טוען כי על הזרם הפילוסופי הבא להתנער מהשאיפה לאמת, שבין ביטוייה ניתן למנות את הדת, את אידיאל הפרישות, זרמים רבים בפילוסופיה המודרנית והמדעים המדויקים. התנערות זו תאפשר לאדם לחוות את העולם בצורה כנה, אינסטינקטיבית ואותנטית. ניטשה מפתח את הרעיון הזה בטענה כי יש לאמץ את האמנות כאלטרנטיבה למדע. הוא מעמיד את האמנות כדרך חיים אותנטית וסובייקטיבית, בניגוד לאמת. האמנות, כך הוא טוען, אינה מקדשת את האמת, אלא את השקר. שכן האמן או האמנית יוצרת בעבודותיה עולם חדש, פלאי, נגיש וחד פעמי, ולכן עשייתן נוגדת את אידיאל האמת האפלטוני, הנצחי והנשגב.

כפי שניבא ניטשה, הפילוסופיה הפוסט-מודרנית שהתפתחה כמה עשורים לאחר מותו תוקפת את העקרונות הרציונליים, רוויי המושגים ורודפי האמת של הפילוסופיה המודרנית. זרמים פוסט-מודרניים כגון אקזיסטנציאליזם, רלטיביזם וניהיליזם מפרקים את מושג האמת האבסולוטית ומבקשים לבטל את הרלוונטיות שלה. טקסט זה מחפש חוקר אמנות פוסט-מודרנית התואמת את תפישתו של ניטשה, אמנות שמהללת את השקר.

היחס לאמת באמנות מקביל לזה שסקרתי בפילוסופיה. האמנות לאורך תולדותיה חיפשה אחר האמת, בין אם בתקופות מוקדמות דרך סגידת היופי, בין אם בתקופה המודרנית דרך רגש האדם. אפיון זה השתנה באמנות הפוסט-מודרנית. נוצרו סגנונות ורעיונות שונים שדוחים את האמת ומאמצים את האשליה השקרית.

לא ניתן להצביע במדויק על המעבר בין האמנות המודרנית לפוסט-מודרנית. מועד המהפך משתנה מחוקר לחוקרת ובין מקום למקום (אמריקה או אירופה). ולמרות זאת ישנם זרמים אסתטיים ויצירות מסוימות שנחשבים למכונני המעבר בין התפישות. היות והיצירות הללו משלבות את שתי התפישות, היחס שלהן לאמת ולשקר נע בין רעיונותיו של אלפטון לבין רעיונותיו של ניטשה. יצירות אייקוניות אלו, בזכות הצורה שלהן וכן תוכנן, מטילות דופי בחיפוש האנושות אחר האמת. דוגמאות ליצירות אלו הינן ה"מזרקה" המוכרת של דושאן (1917), "דיפטיכון מרלין" של אנדי וורהול (1962) ו"שעון (אחת וחמש)" של גוזף קוסות (1965). שלוש עבודות אמנות אלו מרדדות, משכפלות ומפרקות את אותה אמת אפלטונית יחידה ונשגבת, וכך פורצות הן את גבולות האמת והן את גבולות האמנות. דינמיקה זו מתאר הפילוסוף וולטר בנימין בשנת 1939: "מן התצלום, לדוגמה, ניתן להכין העתקים לרוב; לבקש לדעת איזהו ההעתק האמיתי, אינו אלא משאלה חסרת שחר. ואולם, משעה שאי אפשר להשתמש עוד באמת המידה של האותנטיות לגבי מוצר האמנות, כל תפקודה של האמנות משתנה מעיקרו".